אבא עשיר אבא עני על המחבר

ישנם ילדים שיאמצו נוסחה שתמשוך מההורים תשומת לב חיוביות, כמו למשל, להפוך לכוכב בתחום האקדמי או לאתלט מצליח, כדי שההורים ישימו אליו לב. במקרים אחרים, הילד שאינו מקבל את תשומת הלב המקווה עשוי לאמץ נוסחה שתמשוך תשומת לב שלילית. במלים אחרות, נוסחה שתנסה להתנקם בהורים ולפגוע בהם על הזנחתם, למרות שיתכן שלהורים מאוד אכפת.
בעודה מדברת, מצאתי את מחשבתי נודדת חזרה לילדותי שלי. זיכרונות מהעבר החלו לצוף. אני זוכר את הגיל שבין שש לשמונה כתקופה של עוני רב. הפחד שלא יהיה מספיק כסף שיתק את כל המשפחה. מתוך ששה בני המשפחה שלנו, חמישה היו מאושפזים בשלב מסוים בבית החולים. היחיד שלא היה אף פעם חולה היה אבא שלי. אני זוכר היטב את אבי יושב ליד שולחן המטבח הקטן ועושה כמיטב יכולתו לחשב איך יצליח לשלם את ההוצאות הרפואיות ועדיין להישאר עם מספיק כסף כדי להאכיל את המשפחה. כבכור מבין ארבעה ילדים, אני זוכר שחשתי חסר אונים ולא ידעתי איך לעזור לאבי. אני זוכר שהתפללתי בליבי שאדע איך לעשות הרבה כסף כדי שאוכל לעזור לאבי ולמשפחתי.
כאשר הייתי בן שמונה, עברנו מהונולולו לאי הגדול בהוואי, כדי שאבי יוכל לעבוד במשרה משתלמת יותר. המעבר חייב אותו להפסיק את לימודיו. בעוד שבהונולולו הוא עבד בדרגה גבוהה יותר. ואולם המחיר של פרנסת משפחה, בנוסף למעמסה הנוספת של התשלומים הרפואיים, שמה קץ ללימודיו. הוא נטל על עצמו משרה ועוד משרה חלקית כדי להצליח לגמור את החודש. אבל המצב לא השתפר. אפילו לאחר שההוצאות הרפואיות הכבדות שולמו, הפחד שלא יהיה מספיק כסף עבר בין כל בני המשפחה כמו זרם חשמלי.

למרות שאבי הרוויח יותר, במשפחתנו תמיד חסר כסף. בסוף כל חודש, אבי ואמי התווכחו פעמים רבות באומרם דברים כמו: "לאן הלך כל הכסף? אני רק עובד ועובד, ולא חשוב כמה כסף אני מרוויח, לעולם לא נשאר לנו מספיק כסף". ערב אחד, כשאבי היה באספת הורים, הבחנתי באמי יושבת במטבח ובוכה. כאשר שאלתי אותה מה קרה, היא הראתה לי פיסת ניר שסמל של הבנק בראשה. דף המאזן מן הבנק היה בצבע זהוב.זה היה בימים שלפני עידן המחשב, והאותיות הודפסו במכונת כתיבה ידנית. כשני שליש מהשורות הודפסו בסרט שחור. השליש התחתון של השורות הודפס בסרט אדום.