| נשמה אינדיאנית במאה שערים |
 |
| מאת שירי לב-ארי |
|
| בספרו "נוצה שסועה" מגולל שוקי בן-עמי סיפור על בן למשפחה חרדית בירושלים, המגלה שאמו היתה אינדיאנית ויוצא למסע גילוי עצמי. חייו של בן-עמי עצמו, שגדל גם הוא בבית דתי, קשורים בעבותות לחיי האינדיאנים. "מנהגי שבט הלקוטה הם בעיני היהדות הבסיסית", הוא אומר |
|
|
|
|
 |
|
שוקי בן-עמי (משמאל) בירושלים: "כשאני מתגעגע לבופאלו - החיה הקדושה לשבטי הלקוטה - אני נוסע למושב ביצרון, שם מגדלים בופאלו, ומתפלל במחיצתם" |
|
|
תצלום: אלכס ליבק |
|
הראיון עם שוקי בן-עמי החל בדיוק בזמן. "אילו קיימנו את הראיון בדרום דקוטה, העובדה הזאת היתה מפתיעה, כי אין דבר כזה זמן אינדיאני", אומר בן-עמי. "ערב יכול להיות כל זמן שהוא משקיעת החמה ועד הזריחה שלמחרת, ובוקר יכול להיות כל זמן מהזריחה ועד הצהריים".
בן-עמי, עיתונאי לשעבר בן 56, נראה כמו אינדיאני, מדבר כמו אינדיאני ומגדיר את עצמו כ"בעל נשמה של אינדיאני". שערו הארוך אסוף בגומייה, בפניו המוארכות ניכרים תווים אינדיאניים, ועל אצבעותיו הוא עונד שתי טבעות עבות שניתנו לו כמזכרת מקרוביו בדרום דקוטה. כל זה אינו מפריע לו להתמלא בגאווה על שמצא בקלות יחסית את מקום המפגש שקבענו; ההתמצאות במרחב, הוא אומר, תכונה המזוהה כל כך עם האינדיאנים, קצת היטשטשה אצלו בגלל החיים בעיר.
לבן-עמי סיפור חיים מיוחד הקשור בעבותות עזים לחיי שבטי הלקוטה האינדיאניים בדרום דקוטה שבארצות הברית. בימים אלה רואה אור רומן שכתב, "נוצה שסועה, איש הרפואה |
האינדיאני", בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר מבוסס על יסודות אוטוביוגרפיים, אולם בן-עמי מסרב להרחיב את הדיבור על חייו. הוא מעדיף במקום זאת לדבר על גיבור ספרו.
"חיכינו לך יותר מ-23 שנים!"
הגיבור, יונתן סדן, גדל במשפחה חרדית בירושלים, עם הוריו ואח קטן. ימים אחדים לפני יום הולדתו העשירי גילו לו סבו וסבתו כי נולד לאביו מנישואים קודמים, וכי אמו הביולוגית חלתה ומתה כשהיה בן שנתיים. השניים סיפרו לו שאמו היתה יהודייה ממוצא מזרחי, ומכאן צבע עורו הכהה.
במשך שנים ניסה לשאוב פרטים על אמו, אולם בני המשפחה התחמקו משאלותיו. כשהגיע לגיל 25 חלה אביו, ובשעותיו האחרונות בבית החולים מילמל משפטים סתומים על אשתו הראשונה, על שדות התירס ועל עדרי הבופאלו. לאחר השבעה ביקש גיבור הרומן מדודו לספר לו את כל הפרטים על נישואיו הראשונים של אביו. כך התגלה לו סיפור מרתק שהסיט אותו ממסלול חייו הרגיל.
בהיותו תלמיד ישיבה צעיר, כך התברר לו, ניהל אביו רומן עם בתו של אחד הרבנים, ולאחר שנתפס נשלח לניו יורק לבדו כדי להרחיקו לזמן מה מחיי הקהילה. בניו יורק התפקר האב, נטש את הישיבה, גזז את פיאותיו והחל לעבוד במפעל צמיגים. כעבור זמן מה התחתן עם אשה ממוצא אינדיאני, שהתגיירה למענו. השניים חיו תקופה מסוימת עם משפחתה בדקוטה, שם נולד בנם הראשון. לאחר שחלתה האשה ומתה, חשש האב שבני משפחתה יתבעו חזקה על הילד, ונישא שנית לישראלית שזה עתה התגרשה. השלושה חזרו ביחד לחיות חיים דתיים בירושלים.
הדוד חושף לעיניו אלבום תמונות ישן, ובו נראים אביו ואמו הביולוגית ביום נישואיהם ובחודשים שלאחר מכן. "ביד רועדת נטלתי את האלבום", כך מתואר בספר, "היו בו התמונות שהוסתרו ממני כל השנים. בדף הראשון היתה תמונת כלולות בשחור לבן. נערה תמירה, שחרחורת, יפה עד להדהים, בשמלת כלה לבנה, עיניים בוערות וזוג צמות שחורות. היא הטביעה את דיוקנה בדמותי ודמיתי לה כשתי טיפות מים... עצמות הלחיים הגבוהות והבולטות, העיניים..."
המום מהמידע החדש מחליט סדן לצאת למסע זהות. הוא עוזב את חיי הדת ונוסע לארצות הברית, תחילה לניו יורק ואחר כך לדרום דקוטה, שם הוא מוצא את משפחתו: אחיה של אמו, הדוד מיטש דיקסון, אינדיאני בגיל העמידה, אשתו רג'ינה ושני ילדיהם. "חיכינו לך יותר מ-23 שנים!" אומר הדוד מיטש, ששמו האינדיאני הוא השורק אל הרוח.
דרך מיטש מתוודע סדן לאורח החיים האינדיאני, מכיר קרובי משפחה וחברים ונשאר לחיות ביניהם שנים אחדות. מיטש הוא איש רפואה אינדיאני, שופע כריזמה וידע. סדן לומד על אמונות האינדיאנים, על יחסם לטבע, לסלעים, לבעלי החיים, ליקום, לרוח הגדולה ואקאן-טאנקה. הוא משתתף בטקסי הפולחן שלהם, חוזה חזיונות וחולם חלומות, ונהפך לאינדיאני של ממש. הספר, הכתוב בשפה רגשית מאוד, גדוש במידע על המסורת האינדיאנית ביבשת אמריקה - מעין אנציקלופדיה מקוצרת על הרפואה האינדיאנית, האמונות, המנהגים, השמות והטוטמים.
חי בשני עולמות
כיום מתגורר בן-עמי בירושלים. הוא נשוי, אב לשלושה וסב לשניים. בעבר למד באוניברסיטה העברית בפקולטה למדעי החברה, עבד כעיתונאי ב"על המשמר" ובקול ישראל, ופירסם סיפורים על הווי החיים החרדי בירושלים. הוא ניהל את מכללת מיטשל למבוגרים בירושלים, ואחר כך שימש כדובר ההסתדרות בירושלים. לפני שלושה חודשים יצא לפנסיה מוקדמת.
בן-עמי חי בשני עולמות - העולם היהודי והעולם האינדיאני. הוא מדבר יידיש ולקוטה שוטפות, זוכר פסוקים מספר תהלים ושורף עלי מרווה ומחטי אורן. הוא הולך לבית הכנסת מפעם לפעם, אבל לא שוכח להודות מדי יום לישויות הקדושות ולקיים טקסים שונים: הוא צם, מתפלל לרוח הגדולה, מקטיר לה קטורת, מעלה עשן במקטרת, יוצא להתבודד בהרי ירושלים, ואפילו מקריב קווצות שיער משערות ראשו. לא מזמן, הוא מספר, צירף אליו כמה חברים - חבר מוסלמי המכהן כאימאם, חבר דרוזי וחבר נוצרי - וכולם הלכו יחד ליער בירושלים וקברו באדמה גרזן, כסמל לשלום.
בן-עמי מספר כי כל השנים הרגיש אינדיאני. "בשכונת גאולה בירושלים היה לנו שכן, אדון גלר, שהיה מקרין בבית הנוער סרטים אמריקאיים, וגם מערבונים", הוא מספר. "כל הילדים היו נדחפים לשם, והם תמיד הזדהו עם הקאובוי. אני זוכר שבאחד הסרטים הצ'יף האינדיאני התמוטט ומת. כולם מסביב פרצו בשאגות שמחה, ואני, ילד קטן עם כיפה ופיאות, לא יכולתי להפסיק לבכות".
אלוהים הוא לא אדון ברגמן מהמכולת
בן-עמי מוצא נקודות דמיון רבות בין היהדות לבין האמונה האינדיאנית: כמו האל האחד ביהדות כך מאמינים האינדיאנים באל עליון שהוא הרוח הגדולה שבראה את העולם; כמו האלוהויות הפועלות לצד אלוהים, כגון השכינה ושדי או ישויות עליונות כגון השרפים והמלאכים, מאמינים האינדיאנים באלים ובישויות הקדושות, האחראים לפעילותו השוטפת של היקום. לדברי בן-עמי, גם תפילת קידוש הלבנה אופיינית לשתי המסורות, וכך גם החשיבות הרבה לחלום ולנבואה, וייחוס הכוחות המיוחדים לבעלי חיים. גם למניין היהודי הוא מוצא מקבילה: המעגל האינדיאני.
בספר אומר הדוד מיטש: "יש סברה שמוצאם של האינדיאנים מהשבטים שאבדו לעם ישראל". בן-עמי יודע על קיומן של משפחות אינדיאניות-יהודיות נוספות. חבר שנסע לסיאטל כדי לסייע בחתימה על הסכם קרקעות של אינדיאנים, סיפר לו על מפגש עם שני אינדיאנים קשישים. "הגיעו למשרדו שני צ'יפים אינדיאנים אמיתיים, שנראו כמו בסרטים, עם פנים מקומטות, סמלים ונוצות, והציגו את עצמם בשמותיהם השבטיים - רגל עורב או צבי מהיר. כשהחבר שאל אותם לשמותיהם הרשמיים כפי שהם כתובים אצל הרשויות, הם הציגו את עצמם: הראשון נקרא ג'ורג' פרידלנדר והשני הרמן פרידלנדר.
"התברר שהיתה באזור הזה משפחה גדולה של תכשיטנים יהודים. אחד האחים, שהיה כנראה הכבשה השחורה של המשפחה, נשלח בסביבות 1860 למכור לבדו תכשיטים בהרים. זה היה חורף מושלג, והוא נתקע כנראה בהרי הקסקייד. עד סוף החורף הוא כבר היה נשוי לאינדיאנית, והיא היתה בהריון".
ואולם, שוני מהותי בין היהדות לאמונה האינדיאנית נעוץ, בעיני בן-עמי, ביחס אל הטבע. "היהדות התרחקה מהמקורות שלה - מהטבע, מהבריאה", הוא אומר. "לפני כמה זמן פגשתי חבר רב, והוא הזמין אותי לבית הכנסת לספור אתו את ספירת העומר. 'יש סודות גדולים בספירת העומר', הוא אמר לי ביידיש. נשארתי לחכות לו בחוץ, וכשהוא יצא אמרתי לו: מה ספרת, מה הסוד הגדול? ראית פעם גרגר חיטה? לך תתבונן באיכר שזרע פעם חיטה, ויום יום יוצא להסתכל בעננים ומתפלל לגשם, וכשהגשם לא בא בעתו לבו נחמץ, וכעבור שנה הוא יוצא לקצור, נדקר בשלפי שיבולים, ואחר כך טוחן את הגרגרים ויש לו שקית קמח - וכל חייו טמונים בה. זאת הקדושה, אלה הסודות הגדולים. לא לעמוד מול ארון פורמייקה בלי לדעת איך נראה גרגר חיטה ולמלמל משפטים.
"אחד הציוויים המרכזיים לאדם הדתי הוא 'והגית בו יומם ולילה', 'בו' זה הבריאה. אם מתבוננים בבריאה מקבלים תשובות לכל דבר. היהדות היום היא כמו אדם שקונה טלוויזיה ונצמד לחוברת ההוראות. במקורות נאמר, 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם בה' - תראי לי עץ אחד בשכונה חרדית שנטע אדם חרדי. היהדות רואה באדמה עפר, דבר נחות, ולעומת זאת האינדיאנים רואים בה אמא, דבר עצום וקדוש".
גם דמותו של האלוהים שונה ביהדות. "אצל האינדיאנים האל לא מעניש, הוא אוהב ונוכח בכל מקום", אומר בן-עמי. "אין גיהנום. הטובים והרעים מגיעים לאותו מקום. האלוהים שם הוא לא אדון ברגמן מהמכולת, שהיה רושם בפנקסיו השחורים את חובותיהם של הלקוחות, מנהל הכל בפנקסנות קטנונית ובסוף טועה לרעתך".
איך חיים בשני עולמות כל כך שונים? "הלקוטה היא בעיני היהדות הבסיסית", הוא אומר. "גם אצל הלקוטה וגם ביהדות המוקדמת כל העולם הוא יציר כפיו של האל. נבראנו עם כל הברואים האחרים כדי להגן על היקום. חוץ מזה, כשאני מתגעגע לבופאלו - החיה הקדושה לשבטי הלקוטה - אני נוסע למושב ביצרון, שם מגדלים בופאלו, ומתפלל במחיצתם".
כמו מחנה פליטים
בן-עמי, מעשן כבד (באירוניה מספר גיבור הספר כי הטבק הוא נקמתם של האינדיאנים באדם הלבן), שומר על קשר עם מכריו בדרום דקוטה. הפעם האחרונה שביקר שם היתה לפני שנה. עד פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה ביקרו בישראל אינדיאנים רבים, ובן-עמי היה איש הקשר שלהם כאן. הוא הדריך אותם ודאג לצורכיהם, כתחליף לשגריר.
בשבוע הבא יקבלו קרוביו בדרום דקוטה עותק מהספר. "הם הולכים לרקוד ולחגוג אתו בחגיגת ירח מלא", הוא מספר. "היה להם חשוב שהידע הזה ייכתב, לא חשוב באיזו שפה".
"נוצה שסועה" מגולל גם את סיפור מצוקתם הקשה של האינדיאנים באמריקה. "ארצות הברית, שהולכת היום שוב למלחמה, עם כל הקדמה והטכנולוגיה שלה, חיסלה את מרבית האינדיאנים שחיו שם, והיום דרום דקוטה נראית כמו מחנה פליטים", הוא אומר. "אם בעבר חיו באמריקה בין 20 ל-30 מיליון אינדיאנים, היום הם מונים כ-2 מיליון בלבד.
"ברגע שנישלו אותם מאדמותיהם הם איבדו את הביטחון. מסוף המאה ה-19 ובמשך שנים נאסר עליהם לדבר בשפתם ולקיים חלק גדול מהטקסים, וילדיהם נחטפו ונשלחו למוסדות לימוד מיסיונריים. היום יש הרבה אינדיאנים שנטמעו בחברה המערבית ונהפכו לסוכני ביטוח ולמנהלי בנקים. עכשיו נותנים להם להכניס לשמורות בתי קזינו, והם לא מבינים שזה יהרוס את מה שנותר מהתרבות שלהם".
לדברי בן-עמי, שבטי הלקוטה (פירוש השם לקוטה הוא בעלי ברית) היו האינדיאנים היחידים שניצחו את צבא ארצות הברית, בקרבות ב-1850, ועל כך הם משלמים מחיר כבד: "הם חיים בבתים הרוסים, בעוני, ברמת הכנסה לנפש מהנמוכות בארצות הברית, בקהילות עם עשרות אחוזי אבטלה", הוא אומר. "האינדיאנים רואים באמריקאים כובשים. הכינוי שלהם לאדם הלבן הוא ואסיכו, גונב הכל. כשהאמריקאים במאה ה-19 העבירו מסילות ברזל במדבר הם דיברו על כיבוש המדבר. גם הישראלים מדברים הרבה במונחים של כיבוש - כיבוש הנגב, כיבוש השממה. שיגרנו חללית לחלל, אז כבשנו גם את החלל. גם בקרבתנו חיים אנשים עם יחס מיוחד לאדמה. הערבי, כמו האינדיאני, מבין שאדמה לא מוכרים. האינדיאני אומר, לא ירשנו מאבותינו את האדמה, אנו מופקדים לשמור עליה לצאצאינו".
לדברי בן-עמי, החברה האינדיאנית היום שוקעת ברחמים עצמיים ולא עושה דבר כדי לשקם את עתידה. "זאת חברה במצוקה. יש שם התאבדויות, אלימות, תאונות. 30 השנים האחרונות דירדרו אותה מאוד. הספר הוא בעצם אנדרטה לחברה שהיתה ואיננה עוד". |
| |
| www.geocities.com/embassy4indian |
|
|
|
 |
|
